קוף החי בעץ תפוחי ורד מתיידד עם תנין, עד שאשת התנין דורשת את לב הקוף. הרחק בלב ים נותרה לקוף רק דרך אחת לשוב הביתה: שקר מחוכם על המקום שבו הוא שומר את לבו. מתוך הפנצ'טנטרה, בתרגומו של ארתור ו. ריידר משנת 1925.
כל סצנה בספר עם האיור שלה — אותו טקסט שהקריין מקריא בנגן.
על חוף הים צמח עץ תפוח ורד גדול, שתמיד נשא פרי.
על העץ חי קוף ושמו אדום־פנים.
יום אחד זחל מן הים אל מתחת לעץ תנין ושמו כעור־פנים והתחפר בחול הרך.
אז אמר אדום־פנים: “אתה האורח שלי, אדוני.
אכול נא את תפוחי הוורד האלה שאני זורק אליך.
תגלה שטעמם כצוף.
אתה מכיר את הפתגם: בין אם הוא טיפש או מלומד, נאה או מכוער, אורח שמגישים לו מנחות משמש גשר לגן עדן.
אל תשאל היכן ביתו ומה השכלתו, מאיזו משפחה הוא בא ומה שמו בפי הבריות, אלא הבע תודה והקרב מנחה: כי כך מורה ספר החוקים החכם.
ועוד נאמר: בכבדך את האורחים הבאים מבית רחוק, עייפים מן הדרך כדי לחלוק במנחה, אתה הולך בדרך הנעלה ביותר שבני אדם מכירים.
ועוד נאמר: אם אורחים יעזבו את פתח ביתך בלי שזכו לכבוד, וייאנחו בעצב ולא ישובו עוד, אבותיך והאלים שבמרומים יפנו לך עורף וישכחו את אהבתם אליך.”
כך אמר והגיש תפוחי ורד.
והתנין אכל אותם ונהנה משיחה ארוכה ונעימה עם הקוף לפני שחזר לביתו.
וכך נחו הקוף והתנין מדי יום בצילו של עץ תפוח הוורד.
הם בילו את זמנם בשיחות עליזות על נושאים שונים, והיו מאושרים.
והתנין חזר לביתו ונתן לאשתו את תפוחי הוורד שלא אכל.
ויום אחד שאלה אותו: “בעלי היקר, מאין אתה משיג פירות כאלה?
טעמם כצוף.”
“יקירתי,” אמר, “יש לי חבר טוב מאוד, קוף ושמו אדום־פנים.
הוא נותן לי את הפירות האלה באדיבות רבה.”
אז אמרה: “אם מישהו אוכל בכל יום פירות כאלה שטעמם כצוף, ודאי גם ליבו הופך לצוף.
אם כך, אם אשתך יקרה לך, תן לי את ליבו, ואני אוכל אותו.
אז לעולם לא אזדקן ולא אחלה, ואהיה לך בת לוויה נעימה.”
אבל הוא התנגד: “ראשית, יקירתי, הוא אחינו המאומץ.
שנית, הוא נותן לנו פירות.
אני לא יכול להרוג אותו.
בבקשה, אל תתעקשי. וחוץ מזה, יש פתגם: כדי להיוולד אנו זקוקים לאם; כדי להיוולד מחדש אנו זקוקים לאדם אחר: ואחים מכוח הידידות נראים יקרים הרבה יותר מאחים מלידה.”
אבל היא אמרה: “מעולם לא סירבת לי קודם.
לכן אני בטוחה שזו קופה.
אתה אוהב אותה ומבלה איתה את כל היום.
לכן אתה מסרב לתת לי את מה שאני רוצה.
בלילה, כשאנחנו נפגשים, האנחות שלך לוהטות כמו להבת אש.
כשאתה מחזיק בי ומנשק אותי, החיבוק שלך אינו חזק.
אני יודעת שאישה אחרת התגנבה אל ליבך.”
אז נעצב התנין מאוד, ואמר לאשתו: כשאני לרגלייך ולשירותך, יקירתי, למה את מביטה בי בקנאה ובכעס?
אבל כששמעה את דבריו, הוצפו פניה בדמעות, והיא אמרה: “אתה אוהב אותה, רמאי שכמוך; כל תשוקותיך נתונות לה תמיד; בקסמיה המעושים היא כובשת את ליבך.
לשווא אני מתחרה בה, אדוני; ולכן, אנא, אדוני, חדל לשרת אותי בהעמדת פנים שכולה תחבולה.
“וחוץ מזה, אם אתה לא אוהב אותה, למה שלא תהרוג אותה כשאני מבקשת ממך?
ואם זה באמת קוף זכר, למה לך לאהוב אותו?
די! אם לא אוכל את ליבו, ארעיב את עצמי למוות בביתך.”
כשראה עד כמה היא נחושה בדעתה, לא מצא מנוח מרוב דאגה, ואמר: “אה, אמת אומר הפתגם: זכור שדי באחיזה אחת לדג או לסרטן, לטיפש או לאישה; וכך גם לשיכור, למלט או לצבע האינדיגו.
“אוי, מה אעשה?
איך אוכל להרוג אותו?”
כשמחשבות אלה בראשו, הוא בא לבקר את הקוף.
והקוף התגעגע לחברו, וכשראה אותו שרוי בצער, אמר: “חברי, למה לא היית כאן זמן רב כל כך?
למה אינך מדבר בעליזות ומספר משהו שנון?”
התנין השיב: “חברי ואחי, אשתי נזפה בי היום.
היא אמרה: ‘נבזה כפוי טובה שכמוך! אל תראה לי את פניך.
אתה חי יום־יום על חשבון חברך, ולא נותן לו דבר בתמורה.
אתה אפילו לא מזמין אותו לביתך.
אין שום דרך שתוכל לכפר על כך.
יש פתגם: מי שרצח ברהמין יכול למצוא כפרה, וכך גם גנב, שיכור או שקרן; אך רק על כפיות טובה אין שום כפרה.
“‘אני רואה בקוף הזה גיס שלי.
אז הבא אותו הביתה, ונשיב לו טובה על טוב ליבו.
אם תסרב, אראה אותך אחר כך בגן עדן.’
ולא יכולתי לבוא אליך עד שסיימה לנזוף בי.
כל הזמן הארוך הזה התווכחתי איתה עליך.
אז בבקשה, בוא איתי הביתה.
אשת אחיך פרשה סוכך.
היא סידרה את בגדיה ואת אבני החן ואבני האודם שלה וכל השאר, כדי לקבל את פניך כראוי.
היא תלתה זרים חגיגיים על מזוזות הפתח.
וממתינה בקוצר רוח.”
“חברי ואחי,” אמר הקוף, “אשתך טובת לב מאוד.
זה בדיוק כפי שאומר הפתגם: שישה דברים עושים חברים: לקבל ולתת בתמורה; להקשיב ולדבר; לסעוד ולארח.
“אבל אנחנו הקופים חיים על העצים, והבית שלך נמצא במים.
איך אוכל להגיע לשם?
מוטב שתביא את אשתך לכאן, אחי, כדי שאוכל להשתחוות בפניה ולקבל את ברכתה.”
התנין אמר: “חברי, ביתנו נמצא על שרטון חול יפה מתחת למים.
אז עלה על גבי ותוכל להגיע בנוחות, בלי לחשוש מדבר.”
כששמע הקוף את הדברים, שמח מאוד ואמר: “אם זה אפשרי, חברי, אז הזדרז.
למה להתעכב? הנה אני על גבך.”
אבל כשישב שם וראה את התנין שוחה בים שאין לו תחתית, נבהל הקוף מאוד ואמר: “לאט, אחי.
כל גופי נרטב לגמרי מהגלים הגדולים.”
וכששמע זאת התנין, חשב בליבו: “אם ייפול מגבי, לא יוכל לזוז אפילו מעט, המים עמוקים כל כך.
הוא נתון בידי.
אז אספר לו מה בכוונתי לעשות, ואז יוכל להתפלל לאל האהוב עליו.”
והוא אמר: “אדוני, רימיתי אותך והבאתי אותך אל מותך, כי אשתי ציוותה עליי לעשות זאת.
אז התפלל לאל האהוב עליך.”
“אחי,” אמר הקוף, “איזו רעה עשיתי לה או לך?
למה תכננת להרוג אותי?”
“ובכן,” השיב התנין, “הפירות האלה, שטעמם כצוף, היו מתוקים כל כך שהיא החלה להשתוקק לאכול את ליבך.
לכן עשיתי זאת.”
אז אמר הקוף חד המחשבה: “אם כך, אדוני, למה לא אמרת לי זאת על החוף?
הרי אז יכולתי להביא איתי לב אחר, שהוא באמת מתוק מאוד, ושאני שומר בחור בעץ תפוח הוורד.
ועכשיו ליבי הזה מלא צער על שאתה מביא אותי אליה לשווא, בלי ליבי המתוק.”
כששמע זאת התנין, שמח מאוד ואמר: “אם כך אתה מרגיש, חברי, תן לי את הלב האחר ההוא.
ואשתי הכעוסה תאכל אותו ותפסיק להרעיב את עצמה.
עכשיו אחזיר אותך אל עץ תפוח הוורד.”
אז הוא פנה לאחור ושחה לעבר עץ תפוח הוורד, בעוד הקוף ממלמל מאה תפילות לכל מיני אלים.
וכשהגיע סוף סוף לחוף, דילג וקפץ והתרחק עוד ועוד, טיפס על עץ תפוח הוורד וחשב: “הידד! חיי ניצלו.
אכן, יפה אומר הפתגם: אל לנו לבטוח בנוכל; ואף בראויים לאמון אל לנו לבטוח: כי בעקבות האמון באה הסכנה, ואנו נופלים, נהרסים ונחרבים עד השורש.
אם כך, היום נולדתי מחדש.”
התנין אמר: “חברי ואחי, תן לי את הלב, כדי שאשתי תוכל לאכול אותו ותפסיק להרעיב את עצמה.”
אז צחק הקוף ונזף בו, ואמר: “טיפש שכמוך! בוגד שכמוך! איך יכולים להיות למישהו שני לבבות?
לך הביתה, ולעולם אל תחזור אל מתחת לעץ תפוח הוורד. אתה מכיר את הפתגם: מי שבוטח בחבר בוגד ומאמין בו בשנית, מביא על עצמו מוות ודאי, ממש כפרדה שמתעברת.”
כששמע זאת התנין, נבוך וחשב בליבו: “אוי, למה הייתי טיפש כל כך וסיפרתי לו על התוכנית שלי?
אם יש דרך לזכות שוב באמונו, אעשה זאת.”
אז אמר: “חברי, היא אינה זקוקה ללב.
מה שאמרתי היה רק בדיחה כדי לבדוק מה אתה מרגיש.
בבקשה, בוא להתארח בביתנו.
אשת אחיך מחכה לך בקוצר רוח.”
הקוף אמר: “נבל! הסתלק ברגע זה.
לא אבוא.
כי הרעב אינו בוחל בדבר; ולעני תחבולות חסרות רחמים.
אמרי ליפה־תואר, גברתי, שתאודור לא יראה אותו עוד בבאר.”
