כל סצנה בספר עם האיור שלה — אותו טקסט שהקריין מקריא בנגן.
היו פעם ארבעה ארנבונים קטנים, ושמותיהם היו פלופסי, מופסי, זנב כותנה ופיטר.
הם גרו עם אמם בתלולית חול, מתחת לשורש של עץ אשוח גדול מאוד.
“ובכן, יקיריי,” אמרה גברת ארנבת הזקנה בוקר אחד, “מותר לכם ללכת לשדות או לאורך השביל, אבל אל תיכנסו לגינה של האדון מקרגור: לאבא שלכם קרתה שם תאונה; גברת מקרגור הכניסה אותו לפשטידה.”
“עכשיו לכו לכם, ואל תעשו מעשי קונדס. אני יוצאת.”
אז לקחה גברת ארנבת הזקנה סל ואת המטרייה שלה, והלכה דרך היער אל המאפייה.
היא קנתה כיכר לחם חום וחמש לחמניות צימוקים.
פלופסי, מופסי וזנב כותנה, שהיו ארנבונים קטנים וטובים, הלכו לאורך השביל לקטוף פטל שחור: אבל פיטר, שהיה שובב מאוד, רץ מיד לגינה של האדון מקרגור, והשתחל מתחת לשער!
תחילה אכל מעט חסה ומעט שעועית ירוקה; ואחר כך אכל כמה צנוניות; ואז, כשהרגיש בחילה, הלך לחפש מעט פטרוזיליה.
אבל כשעקף את קצה חממת המלפפונים, את מי פגש אם לא את האדון מקרגור!
האדון מקרגור עמד על ארבע ושתל שתילי כרוב צעירים, אבל הוא זינק על רגליו ורץ אחרי פיטר, מנופף במגרפה וקורא בקול, “עצרו את הגנב!”
פיטר היה מבוהל עד אימה; הוא התרוצץ בכל הגינה, כי שכח את הדרך חזרה לשער.
הוא איבד נעל אחת בין הכרובים, ואת הנעל השנייה בין תפוחי האדמה.
אחרי שאיבד אותן, הוא רץ על ארבע והתקדם מהר יותר, כך שלדעתי הוא היה יכול להימלט לגמרי אילו לא נתקל לרוע מזלו ברשת שכיסתה שיחי חזרזר, ונתפס בה בכפתורים הגדולים שעל מקטורנו.
זה היה מקטורן כחול עם כפתורי פליז, חדש לגמרי.
פיטר איבד כל תקווה להינצל, והזיל דמעות גדולות; אבל את התייפחויותיו שמעו כמה דרורים ידידותיים, שעפו אליו בהתרגשות רבה, והפצירו בו להתאמץ.
האדון מקרגור התקרב עם נפה, שהתכוון להניח במהירות על פיטר; אבל פיטר התפתל והשתחרר בדיוק בזמן, והשאיר את מקטורנו מאחוריו.
ומיהר להיכנס למחסן הכלים, וקפץ לתוך משפך.
זה יכול היה להיות מקום מסתור נהדר, אילו לא היו בו כל כך הרבה מים.
האדון מקרגור היה בטוח לגמרי שפיטר נמצא איפשהו במחסן הכלים, אולי מסתתר מתחת לעציץ.
הוא התחיל להפוך בזהירות את העציצים ולהציץ מתחת לכל אחד מהם.
כעבור רגע התעטש פיטר “אפצ'י!”
האדון מקרגור מיהר לרדוף אחריו.
וניסה להניח את רגלו על פיטר, שקפץ החוצה דרך חלון והפיל שלושה צמחים.
החלון היה קטן מדי בשביל האדון מקרגור, ונמאס לו לרוץ אחרי פיטר.
הוא חזר לעבודתו.
פיטר התיישב לנוח; הוא התנשף ורעד מפחד, ולא היה לו שמץ של מושג לאן ללכת.
נוסף על כך, הוא היה רטוב מאוד מפני שישב בתוך המשפך ההוא.
כעבור זמן מה התחיל לשוטט הנה והנה, מדלג דילוג אחר דילוג, לא מהר במיוחד, ומביט לכל עבר.
הוא מצא דלת בחומה; אבל היא הייתה נעולה, ולא היה די מקום מתחתיה כדי שארנבון קטן ושמנמן יוכל להשתחל.
עכברה זקנה רצה פנימה והחוצה על פני סף האבן, ונשאה אפונה ושעועית למשפחתה שביער.
פיטר שאל אותה איך מגיעים לשער, אבל בפיה היה גרגר אפונה גדול כל כך, עד שלא יכלה לענות.
היא רק הנידה אליו בראשה.
פיטר התחיל לבכות.
אז ניסה למצוא את דרכו בקו ישר דרך הגינה, אבל הוא הלך והתבלבל יותר ויותר.
כעבור זמן קצר הגיע לבריכה שבה היה האדון מקרגור ממלא את המשפכים שלו במים.
חתולה לבנה נעצה מבט בכמה דגי זהב, היא ישבה בלי לזוז כלל וכלל, אבל מדי פעם רטט קצה זנבה כאילו היה חי.
פיטר חשב שמוטב להתרחק בלי לדבר איתה; הוא שמע על חתולים מבן דודו, בנג'מין הארנבון הקטן.
הוא חזר לכיוון מחסן הכלים, אבל פתאום, ממש קרוב אליו, הוא שמע קול גירוד של מעדר באדמה: חרררש, חרש, חרש, חרש.
פיטר מיהר לרוץ אל מתחת לשיחים.
אבל כעבור זמן קצר, מכיוון ששום דבר לא קרה, הוא יצא החוצה, וטיפס על מריצה והציץ מעבר לה.
הדבר הראשון שראה היה האדון מקרגור מעדר בין הבצלים.
גבו היה מופנה אל פיטר, ומעבר לו היה השער!
פיטר ירד בשקט רב מן המריצה; והתחיל לרוץ מהר ככל שיכול, לאורך שביל ישר מאחורי כמה שיחי דומדמניות שחורות.
האדון מקרגור הבחין בו בפינה, אבל לפיטר לא היה אכפת.
הוא השתחל מתחת לשער, וסוף סוף היה בטוח ביער שמחוץ לגינה.
את המקטורן הקטן ואת הנעליים תלה האדון מקרגור בתור דחליל, כדי להפחיד את השחרורים.
פיטר לא הפסיק לרוץ ולא הביט לאחור עד שהגיע הביתה, אל עץ האשוח הגדול.
הוא היה עייף כל כך, עד שצנח על החול הרך והנעים שעל רצפת מחילת הארנבים ועצם את עיניו.
אמו הייתה עסוקה בבישול; היא תהתה מה עשה בבגדיו.
זה כבר היה המקטורן הקטן השני וזוג הנעליים השני שפיטר איבד בתוך שבועיים!
צר לי לומר שפיטר לא הרגיש טוב במיוחד באותו ערב.
אמו השכיבה אותו במיטה, והכינה תה קמומיל; ונתנה לפיטר מנה ממנו!
“יש לקחת כף אחת לפני השינה.”
אבל פלופסי, מופסי וזנב כותנה אכלו לארוחת הערב לחם וחלב ופטל שחור.
