כל סצנה בספר עם האיור שלה — אותו טקסט שהקריין מקריא בנגן.
מעשה בצפרדע בשם מר ג'רמי פישר; הוא גר בבית קטן ולח בין הנוריות שעל שפת בריכה.
במזווה ובמסדרון האחורי הכול היה רטוב וחלק ממים.
אבל מר ג'רמי אהב להרטיב את רגליו; איש מעולם לא נזף בו, והוא מעולם לא הצטנן!
הוא היה מרוצה מאוד כשהביט החוצה וראה טיפות גשם גדולות, ניתזות במי הבריכה "אשיג כמה תולעים ואלך לדוג ואתפוס לי מנה של דגיגים לארוחת הערב," אמר מר ג'רמי פישר.
"אם אתפוס יותר מחמישה דגים, אזמין את חבריי, מר תלמי הצב, חבר מועצת העיר, וסר אייזק ניוטון. אלא שחבר המועצה אוכל סלט."
מר ג'רמי לבש מעיל גשם ונעל זוג ערדליים מבריקים; הוא לקח את החכה ואת הסל שלו, ויצא בדילוגים ענקיים אל המקום שבו החזיק את סירתו.
הסירה הייתה עגולה וירוקה, ודמתה מאוד לשאר עלי הנופר.
היא הייתה קשורה לצמח מים באמצע הבריכה.
מר ג'רמי לקח מוט עשוי קנה, ודחף את הסירה אל המים הפתוחים.
"אני מכיר מקום טוב לדוג בו דגיגים," אמר מר ג'רמי פישר.
מר ג'רמי נעץ את המוט שלו בבוץ וקשר אליו את הסירה.
אז התיישב לו בישיבה מזרחית וסידר את ציוד הדיג שלו.
היה לו מצוף קטן ואדום, חמוד להפליא.
החכה שלו הייתה גבעול עשב חזק, חוט הדיג שלו היה שערת סוס דקה, ארוכה ולבנה, והוא קשר בקצהו תולעת קטנה ומתפתלת.
הגשם זלג במורד גבו, ובמשך כמעט שעה הוא נעץ מבט במצוף.
"זה מתחיל להיות מייגע, נדמה לי שמתחשק לי לאכול ארוחת צהריים," אמר מר ג'רמי פישר.
הוא דחף את סירתו בעזרת המוט בחזרה אל בין צמחי המים, והוציא מהסל שלו משהו לארוחת צהריים.
"אוכל כריך פרפרים ואחכה עד שהגשם ייפסק," אמר מר ג'רמי פישר.
חיפושית מים גדולה מאוד עלתה אל מתחת לעלה הנופר וצבטה את קצהו של אחד מערדליו.
מר ג'רמי שילב את רגליו וקיפל אותן קרוב יותר לגופו, מחוץ להישג ידה של החיפושית, והמשיך לאכול את הכריך שלו.
פעם או פעמיים נע משהו בין קני הסוף שעל שפת הבריכה, ברשרוש ובהתזת מים.
"אני מקווה שזאת לא חולדה," אמר מר ג'רמי פישר; "נראה לי שכדאי לי להתרחק מכאן."
מר ג'רמי שוב דחף את הסירה מעט אל המים הפתוחים, והטיל את הפיתיון למים.
כמעט מיד נגס משהו בפיתיון; המצוף קיפץ בעוז!
"דגיג! דגיג! תפסתי אותו באף!" קרא מר ג'רמי פישר ומשך את חכתו כלפי מעלה בתנועה חדה.
אבל איזו הפתעה איומה!
במקום דגיג חלק ושמן, העלה מר ג'רמי מן המים את ג'ק שארפ הקטן, דג העוקצן, מכוסה בקוצים!
העוקצן התפתל והשתולל בסירה, דוקר ונושך עד שנותר חסר נשימה.
ואז הוא קפץ בחזרה למים.
ודגיגים אחרים בלהקה הוציאו את ראשיהם, וצחקו על מר ג'רמי פישר.
ובזמן שמר ג'רמי ישב מדוכדך על שפת סירתו, מצץ את אצבעותיו הכואבות והציץ מטה אל תוך המים קרה דבר גרוע הרבה יותר; זה היה עלול להיות דבר ממש נורא, אילולא לבש מר ג'רמי מעיל גשם!
דג פורל גדול, ענקי ועצום עלה מן המים בקול— פלופ!
הוא התיז מים ותפס את מר ג'רמי בנשיכה פתאומית, "איי! איי! איי!" ואז הוא הסתובב וצלל עד לקרקעית הבריכה!
אבל טעמו של מעיל הגשם כל כך לא מצא חן בעיני הפורל, עד שבתוך פחות מחצי דקה הוא ירק אותו בחזרה החוצה; והדבר היחיד שהוא בלע היה הערדליים של מר ג'רמי.
מר ג'רמי זינק אל פני המים, כמו פקק ובועות הפורצים מבקבוק סודה; והוא שחה בכל כוחו אל שפת הבריכה.
הוא טיפס ויצא מן המים אל הגדה הראשונה שהגיע אליה, ודילג הביתה דרך האחו, כשמעיל הגשם שלו קרוע כולו לגזרים.
"איזה מזל שזה לא היה דג זאב נהרות!" אמר מר ג'רמי פישר.
"איבדתי את החכה ואת הסל שלי; אבל זה לא כל כך משנה, כי אני בטוח שממילא לא הייתי מעז לצאת שוב לדוג לעולם!"
הוא הדביק פלסטרים על אצבעותיו, ושני חבריו באו לארוחת הערב.
הוא לא יכול היה להגיש להם דגים, אבל היה לו משהו אחר במזווה.
סר אייזק ניוטון לבש את האפוד השחור והזהוב שלו, ומר תלמי הצב, חבר מועצת העיר, הביא איתו סלט בשק רשת.
ובמקום מנה נאה של דגיגים הם אכלו חגב צלוי ברוטב פרות משה רבנו; מעדן נפלא בעיני צפרדעים; אבל אני חושבת שזה בטח היה מגעיל!
